הג'וקר בדירה ממול

הסרט "ג'וקר", הוא יצירה קולנועית יוצאת דופן. כזו שאי אפשר להישאר אדישים אליה, בעיקר לאור המשחק המהפנט של חואקין פיניקס. חואקין הוכיח שהוא ללא ספק אחד השחקים הגדולים בעולם.

אך מעבר להישג האומנותי, הסרט מעלה כמה שאלות גדולות שעלינו כחברה לשאול את עצמנו.

קצת על העלילה

ארתור פלק (הג'וקר) עובד כליצן מתוסכל שחי בשכונת עוני עם אימו החולה (פיזית ונפשית). הוא מנסה לשרוד בעולם, וחולם להיות סטנדאפיסט מצליח. הוא מתמודד עם מחלה נפשית הגורמת לצחוק בלתי נשלט כתגובה רפלקסיבית לחרדה או פחד (למתעניינים קראו עוד על Pseudobulbar affect).

למרות שהוא מנסה להישאר אופטימי, דברים רעים קורים לארתור כל הזמן. מרביצים לו. פוגעים בו. מרחיקים אותו. אף אחד אף פעם לא נחמד אליו, והוא הופך להיות מבודד יותר מרגע לרגע.

חוסר המזל ממשיך כששירותי הרווחה של העיר (גות'אם) נסגרים, וכתוצאה מכך נמנע מארתור לקבל את התרופות שלו או לקיים את פגישות הייעוץ השבועיות עם המטפלת שלו.

ארתור נדחק רחוק מדי, ונופל בסחרור של אלימות אכזרית שבסופו הוא משלים את תהליך הטרנסופרמציה לג'וקר.

מיהו באמת ארתור?

על אף האלימות הרבה אותה הוא מפגין ככל שהסרט מתקדם, באופן מפתיע המסע האמיתי של ארתור הוא החיפוש אחר אהבה ותחושת השייכות. הוא רוצה להרגיש מוערך וחלום חייו הוא להביא טוב וצחוק לעולם כסטנדאפיסט. אבל ארתור הוא קצת שונה ומוזר (בהמשך הסרט מתגלה שהוא עבר התעללות קשה בתור ילד). ולכן גם האנשים מסביבו, ששותפים לגורלו ונמצאים במצב דומה מבחינה כלכלית וחברתית, מרחיקים אותו מהם.

כשאנו צופים בארתור, אנו חשים את כאב הדחייה שלו כאילו היה שלנו. וככל שהסרט מתקדם, אנחנו עשויים אפילו להזדהות עם תחושת בדידותו ולהצדיק את הזעם המתבשל בתוכו.

ארתור גורם לנו להתחבר אליו בגלל הפער המרתק בין האופטימיות שלו, שהיא ילדותית כמעט, לבין היכולת שלו לבצע מעשים אלימים ונוראים.

לרבים מאיתנו ארתור הוא לא דמות זרה. הוא הבחור שכולנו מכירים מבית הספר או מאחת העבודות בהן עבדנו בעבר. הוא זה שאכל בשולחן לבד ושאינטראקציות הבודדות שלו עם אנשים מהסביבה הרגישו מתוחות ומביכות. הוא הילד הזה, שכשלא מתעלמים ממנו לחלוטין, אז מתלחששים עליו או לועגים לו בסרקסטיות.

הוא הנער ההוא שתמיד נמצא שם בצד, אבל לא שומעים אותו. אנחנו אפילו לא ממש בטוחים איך הוא נשמע.

למעשה ארתור מייצג קבוצת אוכלוסייה שהולכת ומתרחבת, של אנשים שמרגישים שהם לא מוצאים את מקומם בעולם. קבוצה זו מכילה אנשים רבים ומסוגים שונים. אחת מתתי הקבוצות אליהן כדאי לשים לב היא האינסל (באנגלית Incel ראשי תיבות של involuntary celibates), אנשים שלא מצליחים למצוא זוגיות רומנטית או מינית. מספר מקרי אלימות קשים (עם עשרות נרצחים) בוצעו על ידי גברים שהגדירו עצמם כאינסלים.

האלימות שהובילה לאלימות

חלק גדול מהמחלוקת סביב הסרט "ג'וקר" נובע מהאלימות הבוטה המוצגת בו. ואכן האלימות קיימת והיא בוטה. זה בהחלט לא סרט לכולם.

אך האימה האמיתית אינה האלימות שאנו רואים, אלא ההנמקה העומדת מאחורי התרחשותה. כשאנחנו רואים את תהליך הפיכתו של ארתור פלק לג'וקר, נדמה שאנחנו רוצים לקום מהכיסא, לרוץ אליו, ולהציל אותו.

כאשר אנחנו יושבים בקולנוע, "מכריחים" אותנו להבחין בארתור. לחוות איתו את התהליך מהצד שלו. לראות איך יכולים החיים להיות לא הוגנים. בחיים האמיתיים, אנחנו לא היינו רואים את ארתור. היינו שומעים עליו באיחור רב, אחרי הרציחות ואחרי שכבר התחילו המהומות. היינו מספרים לעצמנו שמדובר בעוד חולה נפש ואין מה לעשות, ככה זה בחיים.

אבל בסרט, כמו שפעמים רבות קורה בחיים האמיתיים, ארתור לא תיכנן להיות הג'וקר. הוא לא התכוון להיות הרע בסיפור הזה.

מה שעצוב בסיפור של ארתור פלק, זה העובדה שהוא באמת ניסה להשתפר. הוא היה עקבי והלך לפגישות בשירותי הרווחה. כשהמטפלת ביקשה שיביא את הספר בו הוא כותב את המחשבות שלו, למרות שזה לא היה לו נח, הוא הביא אותו. הוא ביקש מהיועצת שלו להגדיל את כמות התרופות שלו. הוא לא רצה לחשוב את המחשבות השליליות שעברו לו בראש. הוא דיבר במבוכה אבל באופן גלוי על הכול. הוא לא רצה הרבה מהחיים, הוא לא התלונן על המצב שלו, על העוני, על זה שהוא צריך לטפל באמא שלו. הוא רק רצה קצת עזרה. אבל אף אחד לא הקשיב.

אחד הדברים המדהימים בסרט, הוא שנראה כאילו הוא לקוח מהמציאות. לרגע אנחנו מחכים שבסוף הסרט יופיע הכיתוב "מבוסס על סיפור אמיתי".

כשאנחנו צופים בסרט אנחנו הופכים להיות קצת ארתור. נוצר אצלנו זעם כנגד החברה. התחושה הזו נוצרת אצלנו כי אנחנו רואים את האלימות שמופנית כלפי ארתור. לא רק זו הפיזית, אלה הסמויה יותר. ניכור חברתי הוא סוג של אלימות. ההתעלמות היא אלימות. הזלזול, הלגלוג וההשפלה הם אלימות. זו אלימות שלא משאירה סימנים הנראים לעין, אבל היא מצלקת נפשית בצורה הרסנית.

אבל במציאות, רובנו לא ארתור. אנחנו החברה.

האחריות שלנו כחברה

האם אנחנו כחברה מייצרים את ארתור? האם אנחנו אשמים באלימות וחוסר התקווה שאנשים כמו ארתור חווים? זו מחשבה מטרידה, אבל מחשבה שלא ניתן להתעלם ממנה ללא דיון רציני.

אנחנו חייבים להודות שכחברה יש אנשים רבים שאנחנו אפילו לא מעמידים פנים שהם אמיתיים. לארתור, ולאנשים כמותו, מעולם לא היה סיכוי.

אנחנו עשויים לזלזל בהשפעותיו המציקות של בידוד חברתי. מחקרים מראים שוב ושוב שבדידות תורמת להפרעות קשות בבריאות הנפש ואף יכולה להוביל למוות. כן, המון אנשים מתים מבדידות.

תחושת הבדידות היא סובייקטיבית. היא יכולה להיות מוגדרת על ידי רמת שביעות הרצון (או חוסר שביעות הרצון) של האנשים מהקשר שלהם עם אדם מסויים או עם החברה בכלל.

מישהו יכול לחוש בבדידות עמוקה גם אם הוא גר איתנו באותו בית. למשל ילד להורים שלא מביעים בכלל חום, מגע, ואהבה, או מגיעים למצב של הזנחה. גם בזוגיות יש מקרים רבים שחיים יחד כזוג אך מרגישים לבד, ללא שיחות, ללא תקשורת, ללא מגע.

במקרים קשים אחרים, אנחנו רואים דחייה או נידוי חברתי במטרה לבודד בכוונה את האדם. חווית הבידוד החברתי שנכפתה על ידי אחרים מובילה לתחושות נוספות של בושה, כאב עצום וטראומה רגשית ואלה עלולים להוביל למציאות מאוד קשה. לצערנו מדי פעם אנחנו שומעים על ילדים שהתאבדו לאחר שחוו חרם מתמשך. נידוי הוא אסון. זהו כאב קשה מנשוא לנפש האדם.

ארתור בסוף קיבל את החיבור אותו הוא חיפש בכל הסרט, דווקא ממקום לא צפוי. במקום להיות נאהב בתור סטנדאפיסט, הוא הפך להיות מוערץ בתור סמל האלימות כלפי החברה שדחתה אותו ואנשים כמותו. הצורך שלו להיות חלק ממשהו, הוא כל כך עמוק, שגם כשגורלו הוא הפוך ממה שהתכוון אליו, הוא ממלא אותו באושר עצום.

כך גם קורה פעמים רבות בחיים האמיתיים, אנשים מנסים לתת מענה לצורך בלחוות את תחושת השייכות, שלעיתים הם פועלים באמצעים קיצוניים.

רובנו ראינו מקרים דומים. רגעים בהם מישהו הופך להיות הבדיחה. מה שחומק מעיננו הוא העובדה שלפעמים האדם עליו צוחקים, משתף פעולה. הוא עושה זאת כי הצורך לחוות את תחושת השייכות הוא כל כך חזק שלפעמים הוא מעפיל על הצורך בשימור הכבוד העצמי.

ארתור חווה סוגים רבים של אלימות שהחברה יודעת להפעיל אל מול האנשים השקופים, אל מול מי שנתפס כחלש או שונה.

המציאות הוכיחה שוב ושוב שכל אדם שהוא קורבן לבריונות (פיזית, מילולית, רגשית) או לניכור יכול לעלות על נתיב של אלימות פיזית נוראית.

ללמוד להסתכל גם על האחר

כחברה, על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לזהות אנשים (ועוד יותר מכך - ילדים) מבודדים. צריך להסתכל לצדדים ולראות אם יש אדם שיושב במקרה לבד כששאר האנשים סביבו יחד. עלינו להיות עירניים ואנושיים גם לאנשים הבוגרים והמבוגרים, שם בדידות היא תופעה נפוצה מאוד. אנחנו צריכים לשים לב גם אם הם לא מתלוננים.

כולנו חולקים צורך עמוק בחיבור אנושי, ובתחושת השייכות, ועלינו לפתוח את עצמנו ואת ליבנו למי שצריך לגלות מחדש את הדרך הזו.

הרצון והצורך להרגיש חלק, ולהיות נאהב ומוערך נחוץ לכולנו. זה היה נחוץ בשנת 1981 (השנה בה מתרחשת העלילה של הסרט "ג'וקר") כפי שזה נחוץ גם היום ב- 2019 וכפי שזה יהיה נחוץ תמיד.

בואו וננסה לעשות את העולם שלנו טוב יותר, אנושי יותר ואכפתי יותר.